פסק-דין בתיק ע"פ 7899/13

השופט צ' זילברטל:

1.        ערעור על הכרעת דין מיום 16.6.2013 וגזר דין מיום 17.10.2013, אשר ניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא י' צבן והשופטים מ' מזרחי ו-ר' כרמל) בתפ"ח 24146-07-12. בגדר פסק הדין הורשע המערער בביצוע מעשים מגונים בנכדותיו, ונגזר עליו, בין היתר, עונש של 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

כתב האישום

2.        בכתב האישום מיום 12.7.2012 יוחסו למערער, יליד 1937, שני אישומים שעניינם ביצוע עבירות מין בשלוש מנכדותיו: מ' ילידת 1982, א' ילידת 1995, וה' ילידת 2002 (להלן: המתלוננות). המתלוננות הן בנותיו של צ', אחד מחמשת ילדיו של המערער. מ' ו-א' הן בנותיו של צ' מנישואיו הראשונים. ה' היא בתו של צ' מנישואיו השניים.

3.        האישום הראשון התייחס למעשים מגונים שביצע המערער במתלוננת מ' בהזדמנויות שונות בין השנים 1998-1990, דהיינו - בין הגילים 16-8. על-פי הנטען, בפרק הזמן האמור נהגו מ' ואחיותיה לבקר את המערער בביתו. במהלך הביקורים, בלמעלה מ-15 מקרים שונים, ביצע המערער ב-מ' מעשים מגונים בחצר ביתו או בגן משחקים סמוך (הידוע בכינוי "גן המפלצת" בירושלים). המערער נהג לגעת בחזה של מ', להיצמד לגופה ולהתחכך בו. לעיתים הוריד את מכנסיה ותחתוניה וחיכך את איבר מינו באיבר מינה ובישבנה. במהלך ביצוע המעשים נהג המערער לנשק אותה על פיה ולחש על אוזנה "אל תפחדי, אני לא עושה משהו רע, אל תגידי לאף אחד". במספר הזדמנויות ביקש ממנה המערער לגעת באיבר מינו, וכשסירבה, הכריח אותה לגעת בו. פעם אחת, כך נטען, ליטף המערער את חזה של מ' בעת שהסיע אותה ברכבו. משבגרה מ', ביקשה מהמערער במספר הזדמנויות שיחדל ממעשיו, אך הוא כפה עצמו עליה. בשל האמור, יוחסו למערער עבירות בגין מעשים מגונים בקטינה בת משפחתו בעת שטרם מלאו לה ארבע-עשרה שנים (מספר עבירות), לפי סעיפים 351(ג)(1), 348(א) ו-345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ומעשים מגונים בקטינה בת משפחה בעת שטרם מלאו לה שש-עשרה שנים שלא בהסכמתה החופשית (מספר עבירות), לפי סעיפים 351(ג)(2), 348(ב) ו-345(א)(1) לחוק העונשין.

4.        באישום השני יוחסו למערער מעשים מגונים שביצע במתלוננות א' ו-ה', במספר הזדמנויות בשנים 2007 ו-2009. על-פי המתואר באישום זה, בפרק הזמן האמור נהגו א' ו-ה' יחד עם הוריהן לבקר את המערער בביתו בעיקר בימי שבת ובחופשות. במקרה שארע בשנת 2007 שיחק המערער בחצר ביתו עם המתלוננת א' שהייתה באותה העת בת 12. בעודם בחצר, תפס אותה המערער, ליטף את ישבנה, חיכך את איבר מינו בגופה ונישק את צווארה. כשנתיים מאוחר יותר, במקרה נוסף שארע במהלך חופשת חג בסוף שנת 2009, הגיעו המתלוננות א' ו-ה' לביקור נוסף בבית המערער יחד עם הוריהן. במהלך ביקור זה, יצא המערער לחצר בה שיחקו השתיים כדי להביא להן ממתקים ואז ביצע בהן מעשים מגונים. המערער נצמד לגופה של המתלוננת א', ליטף את ישבנה וחיכך את איבר מינו בגופה. א' צעקה לאביה, אך המערער השתיק אותה ואמר לה: "אל תפריעי לאבא", ואז המשיך להיצמד לגופה עד שהיא הרחיקה אותו ממנה. לאחר מכן, נצמד המערער למתלוננת ה', שהייתה באותה העת בת שבע, וחיכך את איבר מינו בגופה. בשל האמור, יוחסו למערער עבירות בגין מעשים מגונים בשתי קטינות בנות משפחתו בעת שטרם מלאו להן ארבע-עשרה שנים (שתי עבירות) לפי סעיפים 351(ג)(1), 348(א) ו-345(א)(3) לחוק העונשין, ומעשים מגונים בקטינה בת משפחה שטרם מלאו לה שש-עשרה שנים שלא בהסכמתה החופשית (עבירה אחת) לפי סעיפים 351(ג)(2), 348(ב) ו-345(א)(1) לחוק העונשין.

5.        להשלמת התמונה יצוין, כי הפרשה נחשפה במהלך חודש אוקטובר 2010, כאשר המתלוננת ה', שהיתה אז בת שמונה, סיפרה לאביה ולמתלוננת א' כי המערער נגע בה. במעמד זה הזכירה א' לאביה כי גם היא קבלה על מעשים דומים שנעשו בה על-ידי המערער. למחרת היום ביקרו צ' ורעייתו, ביחד עם המתלוננות א' ו-ה', בביתה של המתלוננת מ', שאז היתה כבר נשואה ואם בעצמה, ו-א' סיפרה ל-מ' על אירועי היום הקודם. הדבר גרם ל-מ' להתפרצות רגשית עזה מלווה בבכי. בעקבות כך, פנו בני המשפחה לקבלת סיוע של פסיכולוגית. לאחר הדברים האלה, נערכו מספר פגישות בין המערער לבין אביהן של המתלוננות, בחלקן נכחו גם בני משפחה אחרים, כאשר מטרת הפגישות הייתה להימנע מהוצאת הפרשה אל "מחוץ למשפחה". במהלך אותן פגישות דובר על אפשרות כי המערער ישלם למתלוננת מ' ולאביה פיצוי בגין הסבל שחוותה ולצורך כיסוי הוצאות טיפול פסיכולוגי. בשלב מסוים אף הועבר תשלום בסך 13,000 ש"ח לאביהן של המתלוננות, אך הוא הוחזר בשל התנגדות של אחד מבני המשפחה. בפגישה נוספת, אשר התקיימה באחד הקניונים בירושלים, דובר על פיצוי בסך 300,000 ש"ח. מכל מקום, הפגישות המתוארות לא הובילו להסכמה כלשהי בין בני המשפחה. בחודש נובמבר 2011, כשנה לאחר חשיפת המעשים, הגישה המתלוננת מ' תלונה במשטרה נגד המערער. בהמשך לכך, התלוננה גם א'. ה' לא נחקרה על-ידי חוקר ילדים בשל עמדת הוריה, והנטען בכתב האישום בעניינה מבוסס על עדויות אחרות. בחקירתו במשטרה ובמשפטו הכחיש המערער את ביצוע המעשים. יוער, כי מאחר שחלפו למעלה מעשר שנים מעת ביצוע העבירות הנטענות באישום הראשון ועד להגשת כתב האישום, ניתן אישור היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב האישום, כנדרש בסעיף 354 לחוק העונשין.

הכרעת הדין  

6.          בית המשפט המחוזי הרשיע פה-אחד את המערער בשני האישומים. ההרשעה  באישום הראשון נסמכה על עדותה של המתלוננת מ' ועל עדויות תומכות. בית המשפט המחוזי אימץ את עיקר גרסתה של מ' בקובעו כי מדובר בעדות מרשימה, אשר אף שהיא נכבשה במשך שנים, ניתן ליתן לה משקל מלא. בנוסף צוין, כי גרסתה של מ' נתמכה במספר חיזוקים חיצוניים, ביניהם המשבר הקשה והסערה הרגשית והאותנטית אותם היא חוותה בעת חשיפת המעשים על-ידי א', וכן עצם כך שתיאוריה ביחס למעשי המערער השתלבו היטב עם מארג הראיות בתיק ועם עדויות נוספות, בראשן עדותה של המתלוננת א' ממנה התקבלה תמונה דומה. עוד נאמר, כי אף התנהלות המערער עצמו מהווה חיזוק לעדותה של מ', בין היתר משום שלמערער היו מספר הזדמנויות להכחיש את המעשים בלי שעשה כן. עם זאת, דחה בית המשפט חלק מעדותה של מ' לפיו המערער נהג להפשיט אותה בעת ביצוע המעשים שיוחסו לו, בציינו כי אף "שאפשר שבחוויה שלה הייתה הפשטה ... מצב זה מוקשה נוכח המקומות ואורך הזמן של כל אירוע, ועל כן לא נוכל לקבל כי היו אירועים של הפשטה  ... ".

7.        בתוך כך, דחה בית המשפט המחוזי את טענות ההגנה השונות אותן העלה המערער. ראשית, נדחתה טענתו כי מדובר בעלילת שווא אותה בדו המתלוננת מ' ואביה. דחייתה של טענה זו נומקה, בין היתר, בכך שהפרשה נחשפה על-ידי הנכדות האחרות באופן ספונטאני (כאמור לעיל וכפי שעוד יורחב בהמשך), ועם חשיפתה חוותה המתלוננת מ' סערת רגשות עזה ואותנטית - עובדה שאינה מתיישבת עם הטענה כי נרקמה עלילה שקרית ומתוכננת מצדה. מסקנה זו נומקה גם בהתנהגות המערער עצמו, אשר התבטאה בין היתר בנכונותו לשלם פיצוי למתלוננת מ' במסגרת המגעים שהתנהלו בתוך המשפחה, וכן בהתרשמות בית המשפט מהעדים האחרים לגביהם נקבע כי אין מדובר "באנשים כה מתוחכמים שימציאו חשיפה מדורגת ויגיעו לפסיכולוגית ויעשו לפניה הצגה". שנית, נדחו טענות שונות שהועלו כלפי מהימנותה של מ' בגדרן נטען כי קיימים בקיעים וסתירות בעדותה. נקבע, כי אכן קיימות סתירות מסוימות בעדותה של מ', אך "אין בכך כרסום ממשי" בגרסתה, וביחס לחלק מהסתירות "מדובר בליקוטים שאינם מראים ואינם מלמדים על התמונה השלמה". בצד זאת, דחה בית המשפט המחוזי גם את טענת המערער כי לא קיימת היתכנות פיזית לאירועים המפורטים בכתב האישום, תוך שקבע כי גרסת המתלוננת מ' אפשרית והגיונית הן מבחינת המקום והן מבחינת הזמן (זאת כאמור, פרט לסוגיית הפשטתה מבגדיה).

8.        אשר להרשעה באישום השני, קבע בית המשפט כי היא נסמכת בעיקר על עדותה של המתלוננת א' שהייתה ברורה ובהירה. צוין כי "א' העידה בביטחון, בפשטות, דברים ללא כחל וסרק על מה שחוותה וניתן לסמוך עליה",והוטעם, כי א' לא שתקה והתלוננה מיד עם קרות האירועים הן בשנת 2007 והן בשנת 2009. בית המשפט הדגיש כי אותה עדות נתמכה בעדויות חיצוניות שמסרו הוריה של א' ואף המערער עצמו. עוד צוין, כי אמנם המתלוננת ה' לא נחקרה ולא העידה במסגרת ההליך, אולם המעשים המגונים שביצע בה המערער הוכחו באמצעות עדותה של המתלוננת א' והעדויות הנוספות שנלוו לה. טענות ההגנה שהעלה המערער במטרה לסדוק את מהימנותה של א' נדחו, בין היתר בקביעה כי חלקן "לא רק שאינן במקומן, הן אינן נוגעות לעיקר המחלוקת". נוכח האמור הורשע המערער בשני האישומים על-פי הסעיפים המצוינים בכתב האישום כאמור לעיל.

גזר הדין

9.        לבית המשפט המחוזי הוגשו חוות דעת מטעם המרכז להערכת מסוכנות בעניינו של המערער, ותסקיר נפגעת עבירה ביחס למתלוננת מ'. מחוות הדעת שהוגשה אודות המערער עלה, כי המערער מכחיש את ביצוע העבירות, וכי רישומו הפלילי כולל מספר תיקים פליליים פתוחים בגין עבירות איומים, היזק לרכוש במזיד ותקיפת אשתו. אשר למצבו הרפואי של המערער, צוין כי הוא סובל מדמנציה מסוג אלצהיימר, וכמו כן כי אשתו סובלת מקשיים בראייה. בסיכומם של דברים נקבע כי המסוכנות הנשקפת מהמערער היא בינונית-נמוכה כאשר הסיכון העיקרי ממנו הוא במצבי קרבה לקטינות. בתסקיר נפגעת העבירה שנערך ביחס למתלוננת מ' נאמר, כי היא "סובלת מתסמינים פוסט טראומטיים ומנזקים קשים". כן צוין, כי מ' ייחסה את הפגיעות שחוותה גם לכך שהייתה ילדה מופנמת וחסרת ביטחון עצמי (זאת, על רקע היותה מוגבלת פיזית מלידה בשל מום בידה), וכי מצבה "מדאיג ושביר והיא זקוקה להתייחסות טיפולית".

10.      בית המשפט המחוזי קבע כי העבירות בהן הורשע המערער בוצעו במשך שנים, באופן מתוכנן, ותוך שהמערער ניצל את מעמדו כסבן של המתלוננות. הוחלט, כי מתחם הענישה ההולם את נסיבות העבירות שבאישום הראשון עומד על 36-12 חודשי מאסר, וכי מתחם הענישה ההולם את נסיבות העבירות שבאישום השני עומד על 16-5 חודשי מאסר. בית המשפט המחוזי לא ראה לנכון לחרוג ממתחמי הענישה האמורים בשל נסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, אך קבע כי בהתחשב בגילו המבוגר של המערער והעובדה שמצבו הרפואי (כמו גם זה של אשתו) אינו מן המשופרים, יש לגזור את עונשו בחלקו התחתון של מתחם הענישה. בתוך כך הדגיש בית המשפט, כי בנסיבות ענייננו אין מקום להימנע ממאסר בפועל בשים לב למספר העבירות שביצע המערער במשך השנים ובכך שמדובר בעבירות שבצידן נקבע עונש מינימום לפי סעיף 355 לחוק העונשין. בסיכומם של דברים הושתו על המערער עונשים כדלקמן: מאסר לריצוי בפועל לתקופה של 18 חודשים; מאסר על תנאי לתקופה של 42 חודשים, כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה לפי הוראות סימן ה לפרק י' לחוק העונשין למשך תקופה של שלוש שנים מיום שחרורו; ופיצוי למתלוננת מ' בסך 25,000 ש"ח. 

 11.     יצוין, כי בגזר הדין נכתב שלמערער אין רישום פלילי, אך בעת הדיון בערעור התברר שעוד לפני מתן גזר הדין הוא הורשע במסגרת הסדר טיעון בהליך אחר בעבירות שעניינן אלימות במשפחה (כלפי רעייתו), ונגזר עליו, בין היתר, עונש של שלושה חודשי מאסר על תנאי (ת"פ 44138-02-11 בבית משפט השלום בירושלים).

תמצית טענות המערער

12.      אשר להכרעת הדין מעלה המערער טענות רבות, מרביתן עוסקות בעדותה של מ' ומופנות כלפי מהימנותה והמשקל שניתן לה בהכרעת הדין. לשיטת המערער, קיימים פגמים בגרסתה של מ', בין היתר נמצאו סתירות רבות בין גרסאותיה השונות לגבי גילה בעת האירועים; לגבי סוג המעשים שביצע בה המערער; ולגבי מיקום האירועים. המערער מוסיף כי קיימות ראיות ועדויות חיצוניות המוכיחות אף הן כי מדובר בגרסה שקרית. כן מעלה המערער טענות כלפי היתכנות האירועים, כשלשיטתו, חלקים רבים מהאירועים שעליהם העידה מ' כלל אינם יכולים להתרחש במציאות. כך למשל, המערער טוען כי אין היתכנות לקיום המעשים בגן הציבורי, היות ו"מדובר במקום חשוף וגלוי מאין כמותו" ולא ניתן לבצע את המעשים המיוחסים לו במקום כזה.